לידיעת הקהל הקדוש ופקחי השבת היקרים –  מותר ואסור, רצוי ומצוי בשבת, על פי תעודות הגניזה.

בתקופה הקלאסית של הגניזה נשמרה השבת בקפדנות על ידי כל היהודים (אבל ראינו שמישהו הרשה לעצמו להביא נגרים שישפצו את חנותו בשבת). אולם גם עובדה זאת לא מנעה מחלוקות לגבי ההתנהגות הרצויה בשבת, המותר והאסור, והיו תמיד כאלה שבילויי העם ביום המנוחה לא נראו להם מתאימים לרוח השבת.

בגניזה השתמרו לא מעט מכתבים אל הרמב"ם וממנו, אבל האינטימיים ביותר הם שני המכתבים המצורפים, שנשלחו אליו מאת אחותו מרים, ומאת אחיו דוד.

 מכתב זה נכתב בשם אמא לבנה, דוסא בן יהושע אל-לאד'קי, שהשתקע במצרים לרגל עסקיו, בתחילת המאה ה-11. גם האח השני נסע,  וגם בעלה של האם, שהיה חזן, פייטן, משורר, שופט ומנהיג הקהילה ההמכתב מדבר בעד עצמו:יהודית ברקה, צפון סוריה (כיום בירת  דאע"ש).

נחמיה גאון היה ראש ישיבת פומבדיתא בבגדאד באמצע המאה ה-10. כמו גאונים אחרים, הוא שלח מכתבים בשם הישיבה – לתמיכה, לגיוס  תרומות, וכתשובות על שאלות שנשלחו אליו    מקהילות שונות. תשובותיהם של הגאונים ידועות מתוך ספרים וכתבי-יד רבים בהם השתמרו  לאורך הדורות. בגניזת קהיר התגלו עוד תשובות רבות נוספות שלא הכרנו, או גרסאות מדויקות  יותר של תשובות מוכרות. לעיתים אף התגלו  התשובות בכתב-ידם המקורי של המשיבים. אבל מה שנמצא לפנינו הוא הרבה יותר מזה – כאן לפנינו כתב היד המקורי של נחמיה גאון 

בוקר אחד קם לו כומר ומחליט שזהו, היום זה היום. הוא הוא הולך למול את עצמו, ומעכשיו הוא ישמור שבת. המשך הסיפור מביא אותו למאסר, התגלות, בריחה מהכלא בחבל משתלשל מבעד לחלון, ובסופו של דבר – למצרים, שם הוא כתב את סיפור המעשה, וסיפורו נזרק לגניזה והגיע לידינו.