מבולבלים? גם אנחנו. וגם בית הדין באלכסנדריה, באותו חודש יוני 1042. ולכן "התרה (בית הדין) בנוכחים שמא ידוע למישהו או שהיה נוכח (מישהו) או שהיה עד", ואז הסתבר כי אכן כן, לפני שלוש שנים, כאשר היתה סת אלדאר בת 7 שנים בלבד, נפטרה אחותה האחרת (ששמה לא נזכר), ובעלה של הנפטרת, כ'וליף אבן ישועה, הגיע להסכם עם חותנו, אביה של סת אלדאר, לפיו הוא יישא את האחות הקטנה לאשה. הנישואין בין סת אלדאר בת השבע ובין כ'וליף גיסה נקבעו לעוד שלוש שנים, כאשר תהיה בת עשר, והיו 'על תנאי', כלומר רק אם יגייס כ'וליף את הסכום שהוסכם בינו ובין נוחים. הסכום לא גוייס, כ'וליף מעולם לא נשא את סת אלדאר, ושלוש שנים עברו להן.
ועכשיו, בתזמון טרגי במיוחד או מוצלח במיוחד, בדיוק כאשר פקע תוקף האירוסין של סת אלדאר וכ'וליף בן ישועה, מתה סרורה, בת נוספת של נוחים. עוד באותו שבוע (פי אסבוע ופאת סרורה) הגיע נוחים להסכם עם חתנו האלמן, כ'וליף השני, בדבר אירוסי בתו השלישית, סת אלדאר, לחתן האלמן. לכאורה אין כל בעיה, האירוסין הקודמים של סת אלדאר לגיסה הראשון כבר בטלו מאליהם, וסת אלדאר בת ה-10 יכולה להינשא לגיסה השני. אולם המסמך קטוע לפני סופו ולא ברור לנו מה היה בהמשך הדיונים.
בצידו השני של המסמך מופיעות מספר שורות באותיות ערביות. זהו רישום עדותם של שני מנהיגי קהילת יהודי אלכסנדריה בפני דיין מוסלמי, כארבעה חודשים אחר-כך, בחודש רביע אלאול שנת 434 להג'רה (אוקטובר 1042). שני המנהיגים הם יוסף בן ישועה (כתוב בטעות סלימאן) הידוע (כ)הדיין [يوسف بن سليمان المعروف بالديان], וסַהְל בן מוסי (ובעברית שֵלָה בן משה) החזן [سهل بن موسى الحزان], והם מעידים בפני הדיין המוסלמי מחמד בן אברהים בן מחמד בן חמדון בדבר האירוסין על-תנאי של סת אלדאר לפני שלוש שנים. מכאן נלמד שהסיפור נמשך עוד לפחות ארבעה חודשים, ודרש גם את התערבותן של הרשויות המוסלמיות.
כרגיל, מה היה בסוף לא נדע. אבל בדרך לשם פגשנו ילדה בת 10 שמאורסת לגיסה, אחרי שכבר מגיל 7 היתה מאורסת לגיסה השני, ופגשנו שני גברים שאיבדו את נשותיהם וגם השיגו הסכם ובו 'פיצוי' בדמות כלה בת 10, ופגשנו אב אחד ששכל שתי בנות והשיא את בתו השלישית, הקטנה, לשני חתניו.
(המסמך נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS13J8.31, ופורסם ע"י מרים פרנקל בספרה 'האוהבים והנדיבים' תעודה מס' 60. עוד על נישואי ילדות קטנות ונישואי תנאי ניתן לקרוא בדוקטורט של אמיר אשור, למשל עמ' 172-162)
